<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ז'</h1>
<h2>דף י:</h2>
אי נמי איש שאמ' לאשה אקיף לי קטן. הק' מז"ה במהדורא ג' דאמאי נקט אקיף לי קטן אפי' גדול נמי הוה מצי למימ' דהא אשה לאו בר חיובא היא, ותירץ דאורחא דמילתא נקט שאין בו דעת למחות. ונ"ל דדוקא נקט קטן לפי שהקטן הוא ברשותו (הכי) [דכי] אמ' אקיף לי קטן דמי כמאן דאמ' צא וגנוב לי דאי לא הוי שליח בר חיובא ראוי להתחייב השולח, אבל אי אמר אקיף לי גדול, דמי כמ"ד צא וגנוב בשביל פלוני דאין ראוי להתחייב השולח כלל, ואפי' אי לא הוי השליח בר חיובא, שהרי לא בשליחותו שלחו כדאומ' צא וגנוב בשביל פלוני, עד שיאמ' צא וגנוב לי.
להך לישנא דאמרת כל היכא דלאו בר חיובא מחייב שולחו וכו'. נ"ל דהלכתא כי האי לישנא דהוי כרבינא דהוא בתרא, והלכה כמותו ברוב מקומות.
<h2>דף כו:</h2>
א"ר אלעזר ואפי' צרורים ומונחי' ע"ג השולחן. בתוס' רב"ש זצ"ל מקלס גיר' זו, ומפ' מצא בחנות אפי' בדבר שיש בו סימ' כגון מעות צרורים כיון דהוא מקום כשהרבים מצויים שם הבעלים מתייאשים, והמורה כת' דל"ג אפי' צרורי' ומפ' מצא בחנות בדבר שאי' בו סימ', וכדברי התוס' נ"ל, דהא מדקתני סיפא גבי הלוקח פירות מחבירו ואם היו צרורים נוטל ומכריז, ומפלג בין צרורים לשאי' צרורים וברישא לא תני הכי, ש"מ דרישא גבי חנווני ושולחני אין הפרש בין צרורים לשאינן צרורים, דמאי דקת' הרי אלו שלו אפי' בדבר שיש בו סימ' הוא, ודוחק הוא לומ' דמאי דקת' בסיפא ואם היו צרורי' נוטל ומכריז דקאי נמי ארישא, דהא לא דמיא סיפא לרישא, דסיפא לא הוו במקו' שהרבי' מצויים שם, ואי איתא הו"ל למתני הא מילתא ברישא בהדיא, אלא ודאי לא מפלגי בין צרורי' לשאי' צרורים אלא בסיפא אבל ברישא לא.
תנן לפני השולחני הרי אלו שלו. פי' וס"ד דהאי לפני השולחני הוא לפני השולחן ע"ג קרקע, אבל ר' אלעזר דייק מדקת' בין הכסא ולשולחני הרי אלו שלו ש"מ דהאי לפני השולחני הוא לפני השולחני ממש אפי' על גבי קרקע השולחן.
<h2>דף כז.</h2>
גללי' אפקורי מפקר להו. פי' וכדאמרי' נמי בפ' שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ח ע"א] סתם גללי' אפקורי [מפקר להו, והא דאמרינן (שם קי"ג ע"ב) הני] דיירי בתוך התחום אסור ליקח מהם, דמשמע דאין [מפקר להו שאני התם] שהינם עשויים לכך לדייר בהן השדות ונוטלי' בהן שכר, אבל מסתמא ודאי מפקרי להו.
<h2>דף לט.</h2>
כשבויין ולא כשבויין, כשבויין דאין מוציאין אותם מידם, ולא כשבויין דאלו התם זריז ונשכר והכא שמינן ליה כאריס. זה הלשון משמ' דבהדיא דשימי' ליה כאריס אפי' בפירות, היינו דקאמ' ולא כשבויי' דאלו התם זריז ואלו הכא שיימינ' ליה כאריס ואין כל הפירות שלו, אבל רבי' שמ' ראיתי שכת' הפירות אוכל בחנם ואי' משלם כלל לשבוי, ובמה שהשביח נוטל כאריס, ואין שיטת התלמוד הולכת כדבריו, שאי' לומר כן אלא כששמעו בו שמת, אבל כשלא שמעו בו שמת דאמרי' (בין) דשמי' [כאריס] (לזיבורי') בין בפירות בין בשבח קאמ' וכך הוא לשון המורה, ורבי' שמ' חולק על פתרון המורה והביא ראיה מדמדמי ליה לקמ' למוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרי' מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ועוד מדקאמ' שמואל לקמ' שבוי שנשבה ב"ד מעמידי' אפוטרופי' וקוצר ובוצר ואח"כ מורידי' קרוב לנכסיו, ואי איתא דאי' נוטל בפירות אלא כאריס לוקמי' לקרוב מרישא, וכל אלו דברים דחוקי' הם מאד, דהאי דלא מוקמי' קרוב ברישא שלא יטול חלק בפירות שהן גמורין ומה שמדמה אותו למוציא הוצאות על נכסי אשתו, אדרבה תלמודא מקשה מינה דכי היכי דאמרי' התם מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שכל הפירות שלו ואי' נוטל מההוצאות ומהשבח כלום, הם ה"נ נימ' הכא, והדר ליה דאין [דומה] אלא כמוציא על נכסי אחר שנוטל כאריס בין בשבח בין בפירות.
<h2>דף לט:</h2>
דילמ' לא שכיבו סבתא ואי' מורידי' קטן לנכסי שבוי. פי' שאי' יודע לשומרן, וע"י אפוטרופו' איפש' דאפוט' וכו' לדיקנני לא מוקמ' אלא ע"י מגו כדפ' ואזיל, דמגו דמוקמי אפוטרופ' על חלק קטן מוקמי' נמי אפוטרופו' על חלק הגדול.
<h2>דף מט.</h2>
אמ' רב פפי א"ל רבינא דא"ל ההוא ב"מ ורב טבות שמי' וכו'. רבי' יצחק מפ' בפסקיו שזה בא לדחות מה שאמרנו לעי', ובא לומ' שלא ע"ז אמ' רבא דאפי' ש"ח לא הוי, שלא כך היה המעש' שהיה צריך לקבל מי שפרע לא היה או' רבינא בכה"ג אלא אפי' ש"ח לא הוי אלא כל זמן שלא קבל מי שפרע ברשותו הן, ובודאי במה שדוח' ה' מה שאמ' דאפי' ש"ח לא הוי בזה נראי' דבריו, דכל זמן שלא קבל עליו מי שפרע אע"ג דאמ' תא שקול זוזך לא נפטר על שמירתן, אבל במה שאמ' שהן עומדי' ברשותו להתחייב באונסי' זה לא נר' לי דבריו כמו שכת' לעיל, אלא כמו שהלוקח אי' חייב באונס הפירות כך המוכר אי' חייב באונס המעות אם הם בעין כל זמן שלא משך הלוקח פירותיו.
<h2>דף מט:</h2>
אמ' רב אשי הכא במ"ע וכו'. פי' ואליבא דר"ל פליגי רבנן עליה דר' שמ' בהאי, דרבנן סברי משיכה מפורשת מן התורה ואי' הלוקח קונה בשום מקום אלא אם ימשוך, ועלייתו אינה קונה לו שהרי היא מושכרת למוכר, אבל אליבא דר' יוחנן לא פליגי רבנן בהא על ר' שמ' דבודאי הכא ליכא למימר שמא יאמ' לו נשרפו חיטיך בעלייה.
<h2>דף סז.</h2>
ואיכא דאמרי עבד רב אשי עובדא ביתומי' קטנים. יש ספרים שאין כתוב בהם איכא דאמרי, ואף בספרי' שכתוב ואיכא דאמרי אי' סותר הלשון הא', אלא בא להוסיף, דאפי' ביתומי' קטנים עבד כגדולי', דאפי' אם אכל שיעור זוזיה לא מפקי' מיניה דאבק רבית הוא ואבק רבית אינה יוצאה בדייני' ואף ביתומי', וכך הולך פתרון המורה [ס"ז ע"ב], והלכה כרב אשי דבמשכנתא בלא נכייתא נמי לא מפקי', ואפי' אכל מיניה שיעור זוזיה לא מסלקי' ליה, מיהו אם היה משכונתא בית ודאי ששכרו מצוי תדיר הויא רבית קצוצה ויוצאה בדייני', ואפי' בנכייתא נמי אסור כדתנן לעי' [ס"ד ע"ב] ולא ישכור ממנו בפחות וכך כת' שם המורה, ומז"ה נמי הביא ראיה הכא במהדורא קמא ממאי דאמרי' בפ' בתר' דערכי' [ל"א ע"א] גבי המוכר בית בבתי ערי חומה שהיא רבית גמורה אלא שהתורה התירתה, דאלמ' שכר הבית רבית קצוצה היא ויוצאה בדייני', ואם אוכל בנכיית' נמי יש בו איסור דרבנן.
<h2>דף סז:</h2>
אמר מר בריה דרב יוסף משמי' דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו'. פי' דוקא באתרא דמסלקי דאלו באתרא דלא מסלקי בלא נכייתא נמי מותר, וכאלו מכור לו עד הזמן דומה כדפירשו המורה ומז"ה, ולקמ' נמי באתרא דלא מסלקי' ב"ח גובה ממנה, והבכור נוטל בה פי שנים, ואי' שביעי' משמטתה, דלכל דבר היא מכורה לו, והכי מוכח לקמ' בעובדא דמרי בר רחל וע' מ"ש שם.
<h2>דף קא.</h2>
תנא אם אמ' הלה זיתי אני נוטל אי' שומעין לו, מ"ט א"ר יוחנן משום ישוב ארץ ישראל, אבל בח"ל שומעי' לו. וכל זה נ"ל תוך ג' אבל לאחר ג' אפי' בח"ל נמי יכול לומ' לו היה לך להודיעני והייתי נוטע אחרים תחתיהם, והיינו דאמרי' דלאחר ג' מצי למימר ליה א' אנא נטעי מי לא הוה אכלינן כוליה, והאי דא"ר יוחנן משום ישוב אין שומעי' לו אפי' אם בא לנוטלן מיד קאמ', אבל אם בא לנוטלן לאחר שלש אפי' בח"ל אין שומעין לו.
<h2>דף קא:</h2>
מ"ט משום יישוב א"י, איכא דאמ' (אפי') [משום] כחשא דארעא. פי' ולעי' גבי זיתים אני נוטל ליכא למ"ד משום כחשא דארעא, משום דהתם לא מדעתו של בעל הזיתים נטעו שם, לפי' בח"ל ודאי יכול לומר בעל הזיתים זיתי אני נוטל ואינו יכול לומ' בעל הקרקע הכחשת הקרקע שלי ועכשיו אתה רוצה ליטול.
דהכי קאמ', המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו בימו' הגשמי'. פי' סתם שאין משכיר לו ביתו עד זמן פ' ומשם ואילך ימצא אחר, אלא משכיר לו בכך וכך בחדש או בכך וכך בשנה ובדרך שאנו עושי', ודר שם כל השנים שירצה כפי אותו השכר עד שיודיעו זה לזה מקודש לכן, וכך יש לפרש נמי דברי המורה, ומז"ה נחלק עליו כמ"ש במהדור' קמ', וכדברי המורה נ"ל וכענין שכתבתי, והכי מפרשא מתני' לפום האי תירוצא, המשכיר בית לחברו בימות הגשמי' אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, ובימות החמה ל' יום, שאם רוצה להוציאו בימות החמה צריך להודיעו ל' יום מעיקרא לפני החג, ועל כל אלו ראוי לומ' הכל כמנהג המדינה, ורבי' יצחק ז"ל כת' ירוש' תני (אין) ללינה אין פחות מיום א', לשביתה אין פחות מב' יום. לנשואי' אין פחות מל' יום, ואם השכירו בזמן ידוע והגיע זמנו אפי' בימות הגשמי' הגיע זמנו, דהא ידע דזימניה בטבת או בשבט הוא, וזה הירוש' משמ' כפתרון מז"ה.
<h2>דף קח:</h2>
לאשה ליתמי [ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא]. וכן המוכר לא' מבני המצר אע"פ שאין שותפי' בקרקע זכה בה, וכן הא דאמרי' לשותפי לית ביה דינא דב"מ אפי' שותפי דמשא ומתן קאמ', גם ר"ח ז"ל מפרש שאינן שותפי' באותה שדה אלא בדברים אחרים, אבל המורה מפ' שהוא שותף באותו שדה דכיון שלא נפרד חלקו הרי הוא כשכן בכלה ועדיף משאר בעלי מצר, וכך פי' נמי [מז"ה] ובודאי כנ"ל עיקר, דאי' שותף במשא ומתן אטו מי עדיף האי שותף משכן וקרוב ות"ח שבעל מצר קודם להם כמ"ש רבי' משה עצמו [שכנים פי"ג הי"ד] ובודאי כך הוא האמת דאפי' ת"ח שקודם לכלם אי' יכול לבטל זכות בעל המצר ובעל המצר מסלקו משום דדב"מ ועוד ד[ב]קלות א"כ יוכל כל אדם לבטל כל דין בר מצר כשישתתף עם המוכר בשום דבר ואח"כ יקנה ממנו אלא ודאי שותפי הוא שהוא שותף באותה שדה.
